צפרירי ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

התובעת שבה ועתרה למינוי מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, וכן בתחום השיקום.

תגובת הנתבעת התבקשה והתקבלה ולעת הזו, אף תשובת התובעים מונחת בפני.

בטרם אבחן הבקשה לגופה, אזכיר בקצרה, כי בהחלטה מיום 7.1.13, הכרתי בזכותה של התובעת למינוי מומחים רפואיים, בתחום הנוירולוגי, האורתופדי והרפואה הפנימית.

אין חולק כי בעקבות ההחלטה הנזכרת, פעלו המומחים השונים לבדוק את התובעת ולגבש את דעתם במסגרת חוות הדעת שהוגשו.

עוד אין חולק, כי במסגרת ההחלטה האמורה, קבעתי, כי לעניין מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי, הרי, שהתובעת לא הניחה מסד נתונים רצוף, מתמשך המבטא נזקקות קיימת למעקב פסיכיאטרי. מה גם, שהתיעוד הרפואי שהוגש בתמיכה לבקשתה המקורית, לא הצביע על קיומו של רצף טיפולי ואפילו חלקי, בתחום הפסיכיאטרי מעת שהתובעת שוחררה מאשפוז ביום 3.7.12.

בבקשה הנוכחית, מציינת התובעת, כי על פי תיעוד רפואי, שהתקבל זה לאחרונה אצל בא כוחה, מתברר כי התובעת עברה ביום 19.9.12, אבחון נוירו-קוגנטיבי –התנהגותי, שבעקבותיו היא החלה לקבל טיפולים נוירו-פסיכיאטריים אצל הגב' אילנה שוחט, שהינה מומחית בנוירופסיכולוגיה שיקומית זאת לצד שימוש בתרופה נוגדת דיכאון (ציפרלקס).

צוין, כי בסיכום תפקודי פסיכו-סוציאלי, שהועבר מ"עלה בנגב" – היחידה לשיקום יום, למחלקה לשירותים חברתיים, נרשם כי בעבר ניכרה אצל התובעת תגובה דיכאונית למצבה ולירידה בתפקודה, אם כי צוין כי כיום (אפריל 2013) ישנה הטבה באפקט ובמצב הרוח המדווח.

נטען כי באותו מסמך סיכום, נכללה המלצה להמשך מעקב ותמיכה פסיכו-סוציאלי לצד המשך טיפול רגשי.

התובעת סבורה כי מהתיעוד הרפואי האמור, עולה אפשרות כי לצד הפגיעה האורגנית-מוחית, תוצאת התאונה מיום 15.11.11, נגרמה לה פגיעה רגשית/נפשית הנובעת מהשלכות התאונה על חייה וממגבלותיה הרפואיות- תוצאת התאונה.

התובעת שבה ומדגישה כי הואיל ועסקינן בתאונת דרכים, היא אינה רשאית להסתייע בחוות דעת מטעמה, ומניעת זכותה להיבדק באמצעות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי שימנה בית המשפט, מסכלת מראש את יכולתה להישמע בטענה כי תאונת הדרכים הותירה אצלה רישום בתחום הנפש, ולו כנזק שיורי.

כנזכר לעיל, התובעת שבה ועתרה גם למינוי מומחה בתחום השיקום, כאשר סוגיה זו אף היא זכתה להתייחסות שיפוטית במסגרת ההחלטה מיום 7.1.13.

בזיקה לבקשה המקורית למינוי מומחה בתחום השיקום - קבעתי כי הבקשה מקדימה את זמנה, וכי על פי הפרקטיקה המשפטית הנוהגת, מינוי מומחה בתחום השיקום, ראוי כי ייעשה רק לאחר שבפני הערכאה המבררת, הוצגו ראיות שיש בהן כדי להצדיק בחינה של פגיעות הגוף של התובעת, גם מנקודת מבט שיקומית.

התובעת סבורה כי לעת הזו, לאחר שהמומחים הרפואיים שמינה בית המשפט השלימו את המלאכה, וקבעו לה נכויות בשיעורים משמעותיים בתחום הנוירולוגי ובתחום האורטופדי, מן הראוי לשוב ולבחון את זכותה למינוי מומחה בתחום הרפואה השיקומית.

באשר למינוי מומחה בתחום הרפואה הפסיכיאטרית – לבקשה החוזרת צירפה התובעת גיליונות טיפול המתעדים מהלך טיפולי של התובעת, אצל הגב' שוחט, לצד צירוף תוצאות מבחן מצב נוירו-קוגניטיבי-התנהגותי.,

בנוסף לכך, צורפו מסמכים מטעם "עלה נגב נחלת ערן" –היחידה לשיקום יום, מיום 10.2.13 ו-24.4.13.

הנתבעת בתגובתה סבורה, כי המסמכים שהוצגו בשלב זה, אינם מבססים הצורך במינוי מומחה בתחום הרפואה הפסיכיאטרית, שכן מסמכים אלו מלמדים, לכל היותר, על פגיעה נוירולוגית וקוגניטיבית ובדיוק בהקשר זה, מונה מומחה בתחום הנוירולוגי.

כמו כן מציינת הנתבעת, כי בהתאם לסיכום הרפואי של היחידה לשיקום יום, מיום 24.4.13, כיום ישנה הטבה באפקט ובמצב הרוח המדווח, וכי בתקופה שחלפה מאז שנרשם אותו מסמך לא הוצגה כל ראייה היכולה להעיד על מצבה הנפשי/רגשי של התובעת.

בתשובת ב"כ התובעים הודגש כי פרופ' אומנסקי שבדק את התובעת בתחום הנוירולוגי, התייחס אך לתחום הפגיעה האורגנית – מוחית ולא נכללה התייחסות להשלכות נוספות של פגיעה זו.

כמו כן צוין כי לאחר ששוחררה התובעת מהיחידה לשיקום יום בעלה בנגב, היא טופלה תרופתית על ידי רופא המשפחה, וזה, בפנייתו מיום 17.10.13, הפנה את התובעת למרכז לבריאות הנפש בבאר-שבע, עקב חשד שהתובעת החלה לסבול מקלפטומניה.